עד 120!

תחרות קצרצרים בנושא ״בלונים״

פרס למקום הראשון: השתתפות בסדנת הכתיבה ״שוונג״ במהלך 2020. פרטים על הסדנה:
www.lichtov.co.il/activities


עוד 5 סיפורים נבחרים ייזכו את מחבריהם בהנחה בשיעור 50% בהרשמה לסדנת ״שוונג״ במהלך 2020.


תקנון והנחיות למשלוח הסיפורים:

1. אורך הסיפורים: עד 120 מילה. אין אורך מינימלי.

2. יש לשלוח רק סיפורים שלא פורסמו לפני כן בשום במה, לא זכו בתחרות אחרת ולא נשלחו במקביל למקומות נוספים. כמו כן, במשלוח הסיפור המחבר מצהיר כי הזכויות עליו שייכות לו בלבד.

3. כל משתתף רשאי לשלוח סיפור אחד בלבד. לא יתקבלו סיפורים בעילום שם.

4. סיפורים שלא יעמדו בתנאי הסף, לא ישתתפו בתחרות. 

5. מועד אחרון למשלוח: 15.3.20 ב-23:59.

6. שופטי התחרות הם מנכ״ל הדיזנגוף סנטר דן פילץ, המו״ל אוריאל קון (״תשע נשמות״) ומנהלת בית הספר ״לכטוב״ גיא פינקלשטיין. כל הסיפורים יועברו אל השופטים ממוספרים, בעילום שם.

7. כל הזכויות על הסיפורים יישמרו למחבריהם בלבד, אך המחברים יתירו לבית הספר ״לכטוב״ ולדיזנגוף סנטר לפרסם את הסיפור ששלחו בנכסיהם הדיגיטליים (כולל עמוד האיוונט של הדיזנגוף סנטר), במידה וייבחר בין הזוכים, וזאת ללא תמורה.
8. במשלוח הסיפור הכותב מביע הסכמה לתקנון זה. הכתובת למשלוח:
lichtov.balonim@gmail.com
בקובץ .doc או .docx בלבד.
את פרטי הכותב (שם פרטי ומשפחה, דוא״ל ומספר טלפון) יש לציין בגוף האימייל אך לא בקובץ בו מופיע הסיפור.

זוכי התחרות, כפי שהוכרזו ב-18.4.20:

הסיפור הזוכה:

בלון || נועה אנג׳ל

בלון מלא אוויר חם, זה מה שאתה, הוא אומר לעצמו במראה. עצמו מחזיר מבט עצוב ומאשר: אתה באמת כלום. כשאתה קם בבוקר אתה יודע שהחיים שלך היו פספוס. תמיד עשית רק מה שציפו ממך. עד מתי, לעזאזל. עד מתי. החיים קצרים כל כך. 

עזוב הכל, אוחזת בו הארה פתאום. תמכור את הבית. את האוטו. תתגרש. תבקש סליחה מהילדים, תשאיר להם קצת כסף. עזוב הכל וסע למזרח עם חולצה אחת לגופך ותרמיל. תאכל אורז ותשתה מי נהר. תעשה מדיטציות. תכתוב ספר. תתחיל את החיים האלה מחדש. עוד לא מאוחר.

באותו רגע ברור לו שזה מה שיעשה. הוא ייתן לעצמו הזדמנות שניה. ובדיוק אז הראש של אלדד מופיע בפתח ואומר: "סליחה שאני מפריע, ראש הממשלה, אבל מסיבת העיתונאים מתחילה עוד שתי דקות". 


6 הסיפורים הנבחרים, בסדר אקראי:


בעיה בשני נעלמים ופיתרון אפשרי || עינת מזור

(הערת מנהל האתר: בשל המבנה הצורני המיוחד של הסיפור, מומלץ לקרוא אותו דרך המחשב ולא דרך הטלפון הנייד, שמשבש את מבנהו)

בעיה בכימיה: 

הזדמנויות הן כמו  בלוני הליום בכל מיני צבעים שמרחפים מעלינו, מה שצריך זה רק לשלוח יד למעלה ולמשוך אותם אלינו למציאות, אבל היום גיליתי שמישהו 

                                                                                   גזר 

                                                                                       את 

                                                                                            החוטים..

בעיה בהסתברות:                

יש לי שקית נייר                                                שבתוכה פירות,

אין דרך  לדעת  כמה                           היא  עמוקה  או   ר ח  ב ה.

בכל פעם אני שולפת מהשקית                                   משהו אחר,

הדבר שאני                                                              הכי רוצה,

זה                                                                                 אגס!

אין דרך לדעת                                                         כמה אגסים

(אם בכלל)                                                 יש בשקית שקיבלתי, 

ומתי                                                                         תתרוקן                                                                                                  לגמרי..


אז אני כועסת על עצמי שאיני יכולה לרחף ולתפוס בלונים.. ומתייאשת מענבים שקרנים.. כאלה שנראים כמו אגס, אבל כשנוגסים, אפשר להרגיש את העניבות שלהם.. ולפעמים מרוב מחשבות על כימיה וסטטיסטיקה.. קשה לי לקום.


פיתרון אפשרי:


אקנה לי מיכל הליום ואשאף מתוכנו האצילי על בסיס יומי.



בלון || מעין אור


כשהייתי קטנה וקיבלתי בלון, הדבר הכי חשוב היה לקשור אותו ליד כדי שלא ייעלם. הייתי עוצרת את הנשימה עד שהקשר השני היה נועל את הראשון, ומחזיקה חזק במעלה החוט למקרה שהקשירה תיפתח. רק כשהייתי מגיעה הביתה הייתי משחררת, רואה אותו נתקע בתקרה ונרגעת. 

כשהייתי קטנה הרגשתי שנועדתי להיות גדולה. ידעתי שהעתיד הוא המקום בו החיים נעשים מרגשים, אמיתיים. המקום בו הם נעשים חיים. הייתי מחזיקה חזק כל חלום, קושרת אותו ליד ומחכה להגיע הביתה, לעמוד מתחת לתקרה ולדעת ששום דבר לא יעוף ממני. לא לפני שאגדל. 

כשהייתי קטנה אמרו לי שהשמיים הם גבול, אבל זה לא נכון. השמיים הם גדולים ומפחידים ואינסופיים, ובלונים עולים אליהם כדי למות.

אולי כשאגדל אצא מהבית. אולי כשלא יהיה מקום מרוב בלונים בתקרה. 


* || דנה ענתבי

להיות הילדה הכי מפותחת בכיתה, זה אתגר. גדול. מביני דבר ככל הנראה יקשרו את זה לשריטות של נערה בכל הקשור לדימוי גוף עגום.

כשכל הבנות בכיתה מבליטות את הגוזיה ואת מסתירה. שמה שאת הכי רוצה זה להצניע ובסוף את הכי בולטת, ולא מבחירה. הבנים יבהו, הבנות יקנאו ואת תמשיכי לחפש אחר המינימייזר שבתקווה יקרב אותך לממוצע . לא שאת לא אוהבת לבלוט, זה פשוט לא הדבר שרצית לבלוט בגללו.

שיא התסכול יגיע כשכולן יתחילו לקנות פושאפים מנופחים בצמר גפן, בד או השד יודע מה עוד שמו שם. מלאות באוויר מלאכותי ואשליות אופטיות ודווקא לך יוצמד הכינוי המהולל- ״גברת בלונים״.



מיץ פטל || עומר ברקמן

הג'ירפה והאריה לא נשארו חברים של הארנב. היה להם קשה למצוא מכנה משותף מלבד

אותה הִתחרות ריצה. הייתה גם החיבה למשקאות ממותקים, זה נכון, אבל למי מאיתנו אין

כזאת חיבה? הם ניפחו בלונים לאיזו מסיבה שאף אחד לא ידע מתי היא תתקיים או מי בכלל 

מוזמן. זה בגללכם! הוא צעק, אני כבר ניפחתי מאה בלונים לבד, ואתם שניכם יחד – בקושי 

שבעים ושמונה! הוא לקח סיכה ופוצץ להם בלון אחד. האריה חשב שאם יתקע בארנב הנפוח 

את הסיכה, כל האוויר החם יעזוב אותו מייד. הג'ירפה אמרה שלא כדאי לנסות, הארנב הזה 

עלול להיות מסוכן. בסופו של דבר, מיץ פטל היה תחרותי מדי, די מתוסבך, ויחסית אליהם 

קטנטן. למעשה הוא היה מוזר כל כך, שהם תוהים מי הוא עד עכשיו.



המבול || אלמוג שביט קאשי

פעם אחת במעברה היה מבול. שלוש ימים לא הפסיק לרדת. והאיילון אז לא כביש, האיילון 

נהר, והמים עולים עולים באים להטביע אותנו, על כל מה שעשינו ושלא עשינו, מים עולים 

מעל הברכיים, מעל הבטן, מעל הנשמה שלי.

אז יוצאים באמצע הלילה ונכנסים לבית כנסת לברוח. והמים עולים שמה, עולים.

אז זוחלים במדרגות לעזרת נשים והמים עולים עולים.

אז מוצאים סולם, לוקחים מטפסים לגג. מלמטה אנחנו רואים פרות וחמורים נסחפים במים. 

על הגב של אמא שלי התינוקת בוכה.

ואז- בלון אדום. עף מעלינו. אבא שלי איש גבוה היה, תפס אותו.

אמא אמרה האוהל שלנו הלך, הלכה גם העז.

אבל, היה לנו בלון אדום, ולרגע אחד, הכל היה קצת יותר בסדר.


מקום מיוחד וקסום || דניאל מדמון

פעם גילי סיפרה לי שכשבלונים מתעופפים לשמיים הם עפים גבוה גבוה עד שהם מגיעים

למקום מיוחד וקסום, שאנחנו לא יכולים להגיע אליו כי הוא גבוה, ושלא כל אחד יכול להחליט 

סתם ככה שהוא קופץ לשם. שאלתי אותה

"כמה גבוה?", קיוויתי שתענה ברצינות, אבל היא רק אמרה "גבוה מאוד". שאלתי "ומי סיפר

לך על המקום הזה?"

אבל היא החליטה שלא בא לה לדבר על זה יותר ושעכשיו נשחק משחק אחר.

יכול להיות שהיא לא התכוונה למה שאמרה ברצינות, ילדים לא תמיד אומרים דברים

ברצינות,

אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה - על איך הם מתעופפים למעלה עד שהם עוגנים ברציף בין העננים, וכמה הם מאושרים שהגיעו לשם, על איך הם מחליפים ביניהם חוויות וכבר לא כל כך מתגעגעים לילד שאיבדו.

 

©2019 by גיא פינקלשטיין. Proudly created with Wix.com