יעימע

נמרוד אבני

(נכתב במסגרת ״שוונג״ - סדנת הבית)​

הכאב גרם להכל להראות כמו ערב. אור תכלכל-ערפילי ששוקע לתוך כלום. גם בפנים זה הרגיש ככה, כמו גטסבי זקן ביום שאחרי המסיבה, שוקע בבריכה אחרי שג'ון, או איך שלא קראו לבעלה של דייזי, ירה בו. הוא לא היה זקן, גם גטסבי לא, ובכל זאת הם היו זקנים שניהם, בגלל דייזי, אתה מבין? זאת האהבה שגורמת לך להיות זקן וצעיר בו זמנית (וגם מוזיקה, וגיטרה ספרדית, וריקודים, אבל לא אלכוהול. אלכוהול גורם לך לחשוב על החיים ועל מה, לעזאזל, זה קוונטים. אהבה גורמת לך להרגיש שזה לא משנה).

והכל נראה כמו ערב, והעיניים מתות והכל מת ובכל מבט יש רצח ובכל דבר שמחזיקים אצור הכוח לרסק, ומה, לעזאזל, הם קוונטים אם לא יופיו של העולם במרוסק? אינספור מסלולים של אפשר, שבהם אף אחד לא מת והיא עדיין אוהבת אותו.

 
והכל הוא נהמה.


והוא נזכר שקרא פעם שפיטר פן התאבד, טבע באגם ביחד עם ילד אחר שהיה אהובו, כי בשבילם כל מקום היה ארץ לעולם-לא.

 

©2019 by גיא פינקלשטיין. Proudly created with Wix.com