ממואר מאפריקה

זיו בן שבת

(נכתב במסגרת ״שוונג״ - סדנת הבית)​

אני יושב על סלע.
משקיף על עמק שלא נגמר.
העיניים מתאמצות  להכי את האופק ובין הגבעות מבצבצים קודקודי קש בעלי גוף אדום.
שבילים מפותלים בתוך מעבירי נחלים שיבשו.
עונת השלחין.
נשים הולכות בצדי דרכים צרות, חמושות בילד בגיל ינקות ובמעדר, עיניהן מבריקות, גופן חשוף ושרירי מעבדות החיים. בכפר הן נולדו ובכפר ימסרו את נשמתן חזרה לטבע.
בכפרים ילדים משועממים בונים מזרדי עצים צעצועים תמימים, חיוך אמיתי וזדוני על פניהם. ״ילדות״. 
בראש רצות לי מחשבות.
כל אחד פה היה יכול להיות מה שהיה בוחר, אבל לא הפעם!
לצערי, לא הפעם!
ממשיך להביט ורואה עדת נשים שרות ובוכות. טקס.
פרידה מאישה שכמו כל בוקר צעדה לנחל המים והפעם נחש שאינו השביל המקורי החליט לסיים את יומה.
שלא כבכל יום, אני מביט בנשים ושואל את עצמי: מאיפה אתן מוצאות כוח?
החיוך האפריקאי הזה התמים, האמיתי כל כך, הוא מלווה אותי בכל מקום.
אני רואה עמק רחב. אני רואה אנשים שיש להם הכל אבל בעצם אין להם כלום. 
אבל כן, כן יש. יש להם שלווה וחיות ותמימות, והכל מוגן בעמק יפה, ירוק וסגור, ורק אני, הלא שייך, שובר לרסיסים במחשבות לא-קשורות אידיליה של ימים פשוטים, שלי אין הכבוד להיות חלק מהם.

 

©2019 by גיא פינקלשטיין. Proudly created with Wix.com